Le texte Le vocabulaire Les révisions
Yoma
Daf 30b
תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. מָה אִם שְׁיֵרֵי חַטָּאת שֶׁאֵינָן מְכַפְּרִין נִיתָּנִין עַל הַיְּסוֹד. תְּחִילַּת עוֹלָה שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת אֵינוֹ דִין שֶׁתִּינָתֵן עַל הַיְּסוֹד. אָמַר לֹו רִבִּי עֲקִיבָה. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁיֵרֵי חַטָּאת שֶׁאֵינָן מְכַפְּרִין וְאֵינָן רְאוּיִין לְכַפֵּר נִיתָּנִין עַל הַיְּסוֹד. תְּחִילַּת עוֹלָה שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת וּרְאוּיָה לְכַפֵּר אֵינוֹ דִין שֶׁתִּינָתֵן עַל 30b הַיְּסוֹד. מָאן דְּאָמַר. אֵין מְכַפְּרִין. אֵין מְכַפְּרִין בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. הָא בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפְּרִין. מָאן דְּאָמַר. אֵינָן מְכַפְּרִין וְאֵינָן רְאוּיִים לְכַפֵּר אֵין מְכַפְּרִין לֹא בְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. מַה נָן קַייָמִין. אִם לְמִצְוָה. מִצְוָה לִיתֵּן עַל הַיְּסוֹד. אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְייָן לְמִצְוָה תְּנֵיהוּ עִנְייָן לְעִיכּוּב.
Traduction
On a enseigné que R. Ismaël dit (206)B., ibid.: si le reste de sang du sacrifice expiatoire, qui n’influe pas sur le pardon, doit être versé au fondement de l’autel, à plus forte raison celui de l’holocauste, qui importe au pardon, devra y être versé. Non, dit R. aqiba, il y a deux distinctions: le premier ne provoque pas le pardon et ne peut pas y être apte, tandis que le second suscite le pardon et y est apte. Selon le premier avis, ce reste de sang n’influe pas sur le pardon aux jours ordinaires de l’année, mais il a cette même aptitude le Kippour. D’après le second, ce reste n’a jamais cette aptitude, même au jour de la fête du premier de l’an ou du Kippour. A quoi applique-t-on ce qui vient d’être dit qu’il ne suscite pas le pardon? On ne saurait mettre en doute l’obligation d’un tel précepte, puisque l’on est tenu de le verser au fondement; il faut donc dire que s’il ne s’agit pas du précepte, il est question de l’obstacle à la validité en cas d’omission.
Pnei Moshe non traduit
תני. בברייתא אמר ר' ישמעאל וכו'. רישא דברייתא גריס לה בת''כ הכי כשהוא אומר בפר העדה ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה שאין ת''ל דהא כתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וזהו פרו של כהן המשיח האמור למעלה וכתיב גביה ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה. אלא ללמד שאין יסוד לפנימי עצמו. כלומר מזבח העולה שהוא מזבח החיצון יש לו יסוד ואין למזבח הפנימי יסוד. וכשהוא אומר בשעיר נשיא ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה שאין ת''ל אם את שיריו לא קיבל מזבח הפנימי שירי מזבח החיצון הוא מקבל ד''א וכי יש יסוד לפנימי עצמו וכלומר אם ללמד ששירי שעיר נשיא ישפך אל יסוד מזבח העולה ולא על הפנימי א''צ דק''ו הוא אם שירי דמים של הפנימי עצמו כגון פר המשיח ועדה שהן פנימים לא קיבל דהא אל יסוד מזבח העולה כתיב ג''כ אצלן שיריו של חיצון והוא שעיר נשיא יקבל בתמיה. דבר אחר וכי יש יסוד כלל לפנימי דאיצטריך למעוטי א''כ למה נאמר בשעיר נשיא אל יסוד מזבח העולה שיהא יסוד מזבח של עולה. כלומר ללמד תורת שפיכת שיריים ליסוד בכל הניתנין על מזבח העולה וזהו מזבח החיצון ושיהא עולה וכל הדמים הניתנין עליו טעונין שפיכת שיריים אל היסוד ומשום דבעולה גופה לא כתיבא שפיכת שיריים הלכך איצטריך למילף מהכא. ע''כ בת''כ. וגריס עוד בסיפא דברייתא או אינו אלא מזבחה של עולה יהא ליסוד. כלומר או אינו בא ללמד כלום לשפיכת שיריים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמים של העולה שהן שתי מתנות שהן ארבע שיהו כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שאין לה יסוד כדאמרי' בפרקי איזהו מקומן לפי שלא היה בחלקו של טורף. אמר ר' ישמעאל וכו'. היינו סיפא דהברייתא שהעתיק כאן הש''ס ולא העתיק הרישא לפי שהיו בקיאין בברייתות וסמיך על היודעין ולא הביא אלא בקצרה והצריך להענין כאן. כלומר דר' ישמעאל קאמר שאם ללמד על כך א''צ דק''ו הוא מה אם שירי חטאת שאין מכפרין דעיקר כפרה במתן דמים שעל הקרנות היא:
ניתנין על היסוד. כדכתיב בהו ישפוך אל יסוד מזבח העולה:
תחלת עולה שהיא מכפרת. כלומר שתי מתנות הדם שלה שהן תחלת עולה והיא מכפרת כדאמרי' שהעולה מכפר על חייבי עשה:
אינו דין שתנתן על היסוד כלי' על הקרנות שיש להן יסוד בדוקא:
א''ל ר''ע לא אם אמרת וכו'. כלו' לא כך כדאמרת הק''ו אלא אם אמרת כך הק''ו שפיר הוא דקאמרת ומה בשירי חטאת שאינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ניתנין על היסוד תחלת עולה וכו'. ומפרש הש''ס מאי בינייהו:
מ''ד אין מכפרין. משמע דה''ק אין מכפרין הן בשאר ימות השנה הא ביה''כ מכפרין הן דס''ל שיריים הפנימים מעכבין הן לפי שניתנין לכפרה והלכך לא קאמר שאינן ראוין לכפר משום שביה''כ ראוין הן לכפר ומ''ד אינן מכפרין ואינן ראוין לכפר ה''ק אין מכפרין לא בשאר השנה ולא ביה''כ וס''ל אפי' שיריים הפנימים אין מעכבין:
מה אנן קיימין. השתא מפרש לה מאי האי דקאמרי אינן מכפרין:
אם למצוה. שאפי' מצוה לשפיכת שיריים אין כאן הא ודאי מצוה לכתחלה ליתן אותם על היסוד כדכתיבא אלא אם אינו ענין למצוה תנהו ענין לעיכוב וכדפרישית:
אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. מַתְנֵיִתָה אָֽמְרָה שֶׁהַשְּׁיֵרִיִים מְעַכְּבִין. דְּתַנִּינָן. מַה לַתַּחְתּוֹנִים. אִם נְתָנָן לְמַעֲלָן לֹא הוּרְצוּ. שֶׁאֵין מֵהֶן קָרֵב לְמַעֲלָן. תֹאמַר בָּעֶלְיוֹנִים. אִם נְתָנָן לְמַטָּן הוּרְצוּ. שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן קָרֵב לְמַטָּן. הַפְּנִמִיִּים יוֹכִיחוּ. שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן קָרֵב בַּחוּץ. וְאִם נְתָנָן בַּחוּץ לֹא הוּרְצוּ. מַה לִפְנִימִיִים. אִם נְתָנָן בַּחוּץ לֹא הוּרְצוּ. שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ מְמָֽרְקָן. תֹאמַר בָּעֶלְיוֹנִים. אִם נְתָנָן לְמַטָּן הוּרְצוּ. שֶׁהֲרֵי הַקְּרָנוֹת מְמָֽרְקוֹת אוֹתָן. הוֹאִיל וְהַקְּרָנוֹת מְמָֽרְקוֹת אוֹתָן. אִם נְתָנָן לְמַטָּן תְּהֵא כְשֵׁירָה. תַּלְמוּד לוֹמַר אֹתָהּ֭. שֶׁיִּתֵּן דָּמֶיהָ לְמַעֲלָן. לֹא שֶׁיִּתֵּן דָּמֶיהָ לְמַטָּן. מָהוּ אֵין (הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי) מְמָֽרְקָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֲּירִבִּי בּוּן. שֶׁאֵינוֹ מְמָֽרְקָן לַעֲשׂוֹתָן שְׁיֵרִיִים. שֶׁעַל יְדֵי הַבַּדִּין וְעַל יְדֵי הָפָּרֹכוֹת הֵן נַעֲשׂוֹת שְׁיֵרִיִים.
Traduction
R. Sameï dit: un enseignement prouve que l’omission de ce reste peut devenir une cause d’obstacle, puisqu’il est dit (207)Ib., 52b.: Au cas où l’on a remis en haut ce qui doit être en bas, le pardon n’est pas obtenu, par déduction de l’opération inverse; car, si pour le sang devant être versé au bas et qui a été aspergé en haut, il est dit qu’il n’est pas agréé, parce qu’il n’arrive jamais d’en asperger en haut; il serait admissible qu’au cas inverse, du sang devant être versé en haut et qui l’a été au bas, l’agrément ait lieu, parce qu’il arrive parfois d’en verser au bas (le reliquat destiné au fondement). On peut invoquer, par contre, l’exemple des sacrifices expiatoires offerts à l’intérieur, dont une partie (le reste de sang) sera remis à l’extérieur (au fond de l’autel extérieur); et pourtant, s’ils sont offerts au dehors, ils ne sont pas agréés. A quoi, l’on répliqua ceci: les sacrifices expiatoires, devant être offerts à l’intérieur, ne sont pas agréés au cas où ils sont offerts au dehors, parce que l’opération faite pour eux sur cet autel intérieur n’est pas l’achèvement; tandis qu’il serait admissible que le sang devant être versé en haut serait agréé en cas de remise au bas, puisque l’achèvement de cet acte a lieu au moment où le sang est aspergé aux angles. Si cette dernière opération constitue l’achèvement, la remise du sang en bas (au lieu d’en haut) devrait être valable? C’est pourquoi il est écrit (ibid.): ''lui'', pour indiquer que la place de ce sang est rigoureuse, que celui d’en haut ne peut pas être versé au bas. Dans quel sens est-il dit que l’autel intérieur ne constitue pas l’achèvement? En ce que cela ne suffit pas, dit R. Yossé b. R. Aboun, pour qu’il y ait lieu, dès cette aspersion, à verser le reste au fond; il faut au préalable avoir aspergé la place entre les barre et les rideaux.
Pnei Moshe non traduit
א''ר שמי מתניתא אמרה שהשיריים מעכבין. מהאי ברייתא שמעינן דס''ל להאי תנא דשיריים הפנימים מעכבין:
דתנינן מה לתחתונים וכו'. גם בכאן קיצר הש''ס ולא הביא רישא דהברייתא והכי איתא בת''כ בפ' צו הכהן המחטא אותה יאכלנה דכתיבא גבי חטאת ודריש אותה שניתן דמה למעלה ולא שניתן דמה למטה. לפי שחטאת בהמה ניתן דמה למעלה על הקרנות ואם ניתן דמה למעלה כדינה נאכלת ואם ניתן מדמה למטה מחוט הסיקרא כחטאת העוף שדינה למטה ובבהמה פסולה ואינה נאכלת:
וכי מאין באת. כלומר ומהיכי תיתי נאמר להכשיר שהוזקקת להביא מהכתוב למעט:
מכלל שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל. שומע אני חטאת שניתן מדמה למטה כשירה הא מה אני מקיים על קרנות המזבח מצוה:
יכול כשם שהטעון ארבע מתנות אם נתנם במתנה אחת כיפר. משום דישפך שפיכה אחת משמע וכתיב והבשר תאכל:
כך תהא הטעונה דמים למעלה אם נתנם למטה כשירה. לכך נאמר אותה:
והלא דין הוא. ואכתי למה לי אותה למעט:
נאמרו דמים ניתנים למטה והיינו חטאת העוף. ודמים ניתנים למעלה חטאת בהמה:
מה הניתנים למטה אם נתנם למעלה לא הורצו. כדתנן פ''ז דזבחים חטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה כולן פסיל אף הניתנים למעלה אם נתנם למטה לא הורצו:
מה לתחתונים וכו'. כמו שהועתקה כאן הסיפא דברייתא כלומר דלא היא דמה לתחתונים אם נתנן למעלה לא הורצו שאין מהן קרב למעלן:
שלא מצינו שיהא איזה דבר מהן קרב למעלה. תאמר בעליונים אם נתנן למטה הורצו שיש מהן קרב למטן. והיינו השיריים שהן ניתנין על היסוד מלמטה:
הפנימים יוכיחו. חטאות הפנימית יוכיחו:
שיש מהן קרב בחוץ. שהרי שירי הדם הפנימים ניתנין על היסוד מזבח החיצון:
ואם נתנו בתחלה בחוץ לא הורצו. דעיכובא כתיב בהו כדילפינן מועשה לפר כאשר עשה:
מה לפנימים וכו'. הדר פריך מה לחטאות הפנימית שאם נתנו בתחלה בחוץ לא הורצו שאין המזבח ממרקן. כדמפרש לה לקמן:
תאמר בעליונים אם נתנו למטה הורצו שהרי הקרנות ממרקות אותן הואיל והקרנות ממרקות אותן וכו'. הלכך ת''ל אותה וכו'. למעט והשתא מפרש מהו דקאמר אין המזבח פנימי ממרקן וקאמר ר' יוסי בר' בון שאין ממרקן לעשותן שיריים כלומר שאין מזבח הפנימי בלבד גומרן לעשותן שיריים ושיהיו ראוין להשפך על היסוד אלא שצריך ג''כ מתנות שבתחלה וע''י הבדים וע''י מתנות הפרכת ועם מתנות מזבח הפנימי הם ראוים להיות שיריים ולהינתן על היסוד תאמר בעליונים וכו' שהקרנות ממרקן שכשניתן מהן על הקרנות כבר גמרה כפרתן ואין צריכין שיהו שיריים מהן להיסוד דשיריים החצונים ודאי לא מעכבי קתני מיהת דהפנימים אין גמר כפרתן אלא בשיריים שהן ניתנין על היסוד אלמא דהאי תנא ס''ל שיריים הפנימים מעכבין:
Yoma
Daf 31a
משנה: כָּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאָמוּר עַל הַסֵּדֶר אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְלוּם. הִקְדִּים דַּם הַשָּׂעִיר לְדַם הַפָּר יַחֲזוֹר וְיַזֶּה מִדַּם הַשָּׂעִיר לְאַחַר דַּם הַפָּר. אִם עַד שֶׁלֹּא גָמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים נִשְׁפַּךְ הַדָּם יָבִיא דָם אַחֵר וְיַחֲזוֹר וְיַזֶּה בַּתְּחִלָּה מִבִּפְנִים. וְכֵן בַּהֵיכָל וְכֵן בְּמִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁכּוּלָּן כַּפָּרָה וְכַפָּרָה בִפְנֵי עַצְמָן. רִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק מִשָּׁם הוּא מַתְחִיל׃
Traduction
Pour tout le cérémonial de l’office du Kippour, tel qu’il vient d’être énoncé dans la Mishna, si l’ordre présent n’a pas été strictement suivi, c’est comme si l’on n’avait rien fait. Si l’on a procédé à l’aspersion du sang de bouc avec celui du taureau, on devra reprendre du sang de bouc, après avoir versé celui du taureau, et faire une nouvelle aspersion dans l’ordre. Si, avant d’avoir achevé les opérations du sang à l’intérieur, on l’a versé au fond, il faut reprendre d’autre sang et recommencer les opérations à l’intérieur. Il en sera de même si cela arrive pour les opérations du sang dans le parvis, ainsi que pour celles de l’autel d’or, car chacune de ces séries constitue une expiation à part (à condition d’être achevée). Selon R. Eliézer et R. Simon, il suffit de commencer à l’endroit où l’on s’est arrêté (sans recommencer l’aspersion déjà faite).
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל מעשה יום הכפורי' האמור על הסדר. שבפרשה ונשנה במשנתינו והיינו עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים ובהיכל:
אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. דכתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וחוקה עיכובא הוא וכתיב זאת דמשמע חוקה על זאת כתיבא ולא על אחרת וכתיב נמי אחת חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי עבודות שבבגדי לבן בחוץ:
וכן בהיכל. אם התחיל במקצת המתנות שבהיכל על הפרוכת ונשפך הדם יביא דם מפר אחר ויתחיל מתחלת המתנות שבהיכל וכן הוא במזבח הזהב לפי שכולן כפרה בפני עצמן הן:
ממקום שפסק הוא מתחיל. שאפילו לא נגמרה אותה כפרה א''צ לחזור וליתן מה שנתן ואין הלכה כר''א ור''ש:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנֵיִתָה אָֽמְרָה שֶׁאֵין הַשְּׁיֵרִיִים מְעַכְּבִין. דְּתַנִּינָן. אִם לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב׃ רִבִּי בּוֹרְקַיי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָהָן. מַתְנֵיִתָה אָֽמְרָה שֶׁהַשְּׁיֵרִיִים מְעַכְּבִין. דְּתַנִּינָן. וְכִפֶּר֙ אֶת מִקְדַּ֣שׁ הַקּוֹדֶשׁ זֶה לִפְנַיי לִפְנִים. וְאֶת אוֹהֶל מוֹעֵ֛ד זֶה הַהֵיכַל. וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ֭ זֶה מִזְבֵּחַ [הַזָּהָב]. יְכַפֵּ֑ר אַף עַל הָעֲזָרוֹת. מָה אִית לָךְ כַּפָּרָה בָעֲזָרוֹת. לֹא הַשְּׁיֵרִיִים. [רִבִּי בּוּן בַּר חִיְּא בָעֵי. כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁיֵירִים] מְעַכְּבִין. מְקוֹמָן מְעַכֵּב. נוֹתְנָן בַּלַּיְלָה שׁוֹחֵט עֲלֵיהֶן בַּתְּחִילָּה. חַבֵרַייָאַ בָעֵי. מְחַשֵׁב לָהֶן. רִבִּי יוּדָן בָעֵי. אָֽבְדוּ. מָה הֵן צְרִיכָה לֵיהּ כְּשֶׁהִתְחִיל לִיתֵּן וְחָֽסְרוּ. אֲבָל אִם לֹא הִתְחִיל לִיתֵּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי מַשֶׁהוּא מְשַׁייֵר שֶׁהֵן 31a שְׁיֵירִים.
Traduction
En effet, dit R. Yossé, la Mishna prouve qu’après toutes les aspersions, le versement du reliquat ne peut plus nuire à la validité (en cas d’omission), puisqu’il est dit (208)Ib., (5, 1), fin.: s’il n’a pas été remis, cela n’empêche pas la valeur de l’offre. R. Borqi dit au contraire au nom de R. Yohanan: d’un autre enseignement, il résulte que l’omission du versement de ce reliquat de sang s’oppose à la validité; car il est dit que le verset (Lv 16, 33) il fera expiation pour le saint sanctuaire s’applique aux saints des saints; puis les mots et la tente d’assignation se rapportent au parvis; et l’autel c’est l’autel d’or; enfin la conjonction dans ''et il pardonnera'' est applicable aux abords du portique. Or, par cette classe, on ne saurait entendre que le reliquat de sang à verser au dehors. R. Aboun b. Hiya demanda: d’après celui qui dit que le reliquat de sang (en cas d’omission) s’oppose à la validité, est-ce aussi un obstacle de ne pas l’avoir versé à la place réglementaire (au fond ouest)? De plus, si l’on a remis ce reste la nuit, est-il non valable au point qu’il faille renouveler expressément le sacrifice à égorger pour en verser le sang, ou non? De même, les compagnons demandèrent si la pensée seule de le verser indûment (en retard, ou à une mauvaise place) est une cause anticipée de défectuosité? Enfin R. Juda demanda quelle est la règle si ce reliquat est perdu? Cette question n’est toutefois posée que si l’on a déjà commencé à en verser, et le reste fait défaut; mais si l’on n’a pas commencé, tous reconnaissent que le reliquat n’a pas d’importance, et l’on peut s’en passer (209)Les diverses questions posées ne sont pas résolues..
Pnei Moshe non traduit
א''ר יוסה מתניתין. דריש איזהו מקומן אמרה שאין השיריים אפי' הפנימים מעכבין דקתני בהו שירי הדם היה שופך על היסוד המערבי של מזבח החיצון ואם לא נתן לא עיכב:
מתניתא אמרה. ואיכא עוד ברייתא דס''ל השיריים הפנימים מעכבין דתנינן דדריש להאי קרא וכפר וגו' על הכפרות של המתנות שבאותו יום על לפני ולפנים וכו' ומה אית לך כפרה בעזרות דמישתעי בהאי קרא לאו השיריים הוא דקאמר דהן ניתנין על יסוד של מזבח החיצון שבעזרה ומדרמז עליהן בהאי קרא בהדי דאינך ש''מ דתעכבין הן כמו המתנות שלפני ולפנים ושבהיכל ושעל מזבח הזהב:
ר' בון בר אייה בעי. להאי מ''ד דס''ל השיריים מעכבין אם מקומן נמי מעכב הוא שאם לא נתנו על יסוד המערבי לא כיפר או דילמא דוקא עיקר מתנות השיריים הוא דמעכב ואין מקומן מעכב:
נותנן בלילה. וכן בעי אם מותר ליתנן בלילה על היסוד דאינו מעכב אלא נתינתן בלבד או דילמא כשאר מתנות הדם שעל המזבח הן שאין כפרתן אלא ביום וכן מספקא לן אם שוחט הקרבן עליהן בתחלה ושלא יתן מהדם על המזבח אלא על היסוד כדין שיריים או דילמא אין ניתן על היסוד אלא השיריים שנשתיירו אחר מתנות הדמים על המזבח כדינן:
חברייא בעי. אם מחשב עליהן כלומר אם מהני בהו מחשבת פסול או פיגול דהוי כשאר מתנות הדם או לא:
ר' יודן בעי אבדו. השיריים אם ג''כ מעכבין ולא יצא או דילמא מעכבין דס''ל להאי תנא היינו כשישנו בעין שצריך ליתן על היסוד אבל אם אבדו יוצא הוא במתנות הדם שעל הקרנות:
מה הן צריכה ליה. ומפרש דהיכא הוא דקא מבעיא ליה לר' יודן כשהתחיל ליתן מהשירי הדם על היסוד ובתוך כך חסרו שאבדו אם מעכב הוא עד שיתן כל השיריים או לא אבל אם לא התחיל ליתן מהן כלל ואבדו כ''ע מודיי שמה שהוא משייר שהן הן שיריים כלומר אם נשתייר מן הדם אחר המתנות שעל הקרנות הן השיריים שמעכבין ליתן על היסוד ואם לא נשתייר שאבדו מיד אחר מתנות הקרנות אין כאן שיריים כלל דנימא שיעכבו. ולא איפשטו כל הני בעי':
תַּנֵּי. מוֹעֲלִין הָיוּ בַדָּמִים. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵין מְעִילָה בַדָּמִים. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כִּֽי הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃ אֵין לְךְ בוֹ אֶלָּא כַפָּרַת נֶפֶשׁ בִּלְבַד. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל אֹֽכְלָי֖ו יִכָּרֵֽת׃ אֵין לְךְ בוֹ אֶלָּא כָרֵת נֶפֶשׁ בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. הִקְדִּישׁ דָּם בֵּינֵיהוֹן. מָאן דְּאָמַר. אֵין לְךְ בוֹ אֶלָּא כַפָּרַת נֶפֶשׁ בִּלְבַד. וְזֶה הוֹאִיל וְאֵין בוֹ כַפָּרָה אֵין בוֹ מְעִילָה. מָאן דְּאָמַר. אֵין לְךְ בוֹ אֶלָּא כָרֵת נֶפֶשׁ בִּלְבַד. וְזֶה הוֹאִיל יֵשׁ בּוֹ כָרֵת יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה. אֲתַא רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הִקְדִּישׁ דָּם וּבֶדֶק הַבַּיִת בֵּינֵיהוֹן. וַהֲוָה רִבִּי זְעוּרָה חֲדִי בָהּ. סְבַר עַל דְּרַבָּנִן אִיתְאֲמָרַת. אֲמַר לֵיהּ. וּמַה בְיָדָךְ. וְעַל דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אִיתְאֲמָרַת.
Traduction
On a enseigné (210)Tossefta au Zevahim ch. 6.: l’usage profane de ce sang sacré constitue un prévarication interdite; tel est l’avis de R. Meir et de R. Simon. Selon les autres sages, ce n’est pas une prévarication. Ceux-ci se fondent, dit R. Abahou au nom de R. Yohanan, sur ce qu’il est écrit (Lv 22, 11): car c’est le sang qui expie pour l’âme; il s’agit donc seulement d’obtenir l’expiation de l’âme (sans qu’il y ait prévarication). R. Hiya au nom de R. Yohanan tire la même déduction de ce qu’il est dit (ib. 14): tous ceux qui en mangeront seront passibles du retranchement; la consommation seule entraîne une pénalité, non la jouissance. Entre ces deux interprétations, dit R. Zeira, il y a une différence au cas où ce sang ne peut plus être versé, s’il est figé: d’après le première explication, comme un tel sang ne peut plus susciter le pardon, il est susceptible de prévarication; d’après l’autre, puisque la pénalité grave du retranchement subsiste, il n’y a pas de prévarication. R. Aba vint dire pour R. Hiya au nom de R. Yohanan, qu’il y a entre ces deux explications une différence au cas où le sang est figé (211)Meila 4, 1., ou s’il a été consacré au culte (en ce dernier cas, il y a prévarication). R. Zeira se réjouit en entendant émettre cet avis, parce qu’il supposait que tout ce qui précède avait été dit pour réfuter l’opinion des autres sages (qui ne reconnaissent pas la prévarication). Non, lui fut-il répliqué, c’est contre leur adversaire R. Simon que cette énonciation a eu lieu.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא דזבחים פ''ו:
מועלין היו בדמים. הנהנה מדם קדשים חייב משום מעילה:
ר' אבהו בשם ר' יוחנן טעמון דרבנן דכתיב כי הדם היא בנפש יכפר אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד. דלכפרה נתתיו ולא למעילה. ור' חייה בשם ר' יוחנן קאמר דמהאי קרא הוא דממעטו דכתיב כל אוכליו יכרת אין לך בו אלא כרת באכילה ולא מעילה בנהנה:
הקריש דם ביניהון. אם קרש הדם ואינו ראוי לזריקה איכא בינייהו דמאן דאמר אין לך אלא כפרת נפש בלבד וזה הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה ומ''ד אין לך בו אלא כרת נפש בלבד וזה הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה. כצ''ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות:
אתא ר' בא. וקאמר משמיה דר' חייה בשם ר' יוחנן דהקריש הדם ודם קדשי בדק הבית איכא בינייהו דקדשי בדק הבית מועלין בהן כדתנן בריש פ''ד דמעילה ואם שחטן אין הדם ראוי לכפרה ולמאן דיליף מלכפר הני לא אימעוט דלא ניתנו לכפרה ולמאן דיליף מקרא דכרת הני נמי אימעוט:
והוה ר' זעירא חדי בה סבר על דרבנן איתאמרת. והיה ר''ז שמח כששמע זה משום דקסבר היה דאליבא דרבנן דסברי אין מעילה בדמים איתמר כל הא דר' יוחנן הנפקותא בין הני לישני ונמצא דלמידין אנו דלרבנן דהלכתא כוותייהו מודים הן דמיהת איכא מעילה בדמים כגון הקריש וכן דם קדשי בדק הבית למאן דמפרש טעמייהו דאימעוט מקרא דלכפר ולפיכך היה ר''ז שמח בהאי שמעתתא. ומשום דמיתכוונא כהאי דידיה דלעיל דקאמר הקריש הדם ביניהון:
א''ל. ר' בא:
ומה בידך ועל דר' שמעון איתאמרת. כלומר לא כמה שאתה סבור דשמעתתא דידי אזלא כדידך והנ''מ אליבא דרבנן ובין הני לישני קאמרי לא היא אלא שמעתתא דידי אליבא דר''ש היא והכי קאמרי דהא דר''ש קאמר מועלין בדמים היינו באלו שאין ראוין לכפרה כגון הקריש הדם וכן דם קדשי בדק הבית ובהני הוא דפליג ר''ש ומשום דשמעינהו לרבנן דקאמרי טעמייהו כמ''ד דמקרא דלכפר הוא דאימעוט והלכך קאמר להו דלסברא דידכו אשכחן מעילה בדמים באלו שאינן ראוין לכפרה והשתא איכא למימר דלרבנן גופייהו אפי' בהני סבירא להו דאין בהן מעילה ומשום דעיקר הדם לכפרה הוא דניתן אין מועלין בכל מיני דמים ודקאמרי הקריש הדם ובדק הבית ביניהון היינו בין ר''ש ורבנן הוא דקאמינא ולא כדקאמרת דעל הני לישני אליבא דטעמייהו דרבנן איתמר האי מילתא:
רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִייָה בַּר בָּא. כָּךְ מֵשִׁיבִין חֲכָמִים לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אִילּוּ מְכָרָן שֶׁמָּא אֵינוֹ חוֹפֵס דְּמֵיהֶן. מַה בֵינֵיהֶן וּמַה בֵין דְּמֵיהֶן. וּפְלִיג עַל הַהִיא דְּאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. יֵשׁ מֵהֶן שֶׁאָֽמְרוּ. לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לְפִיכָךְ אִם מְכָרָן אֵינוֹ תוֹפֵשׂ אֶת דְּמֵיהֶן. וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאָֽמְרוּ. לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לְפִיכָךְ אִם מְכָרָן תּוֹפֵשׁ אֶת דְּמֵיהֶן. דִּישּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. לְפִיכָךְ אִם מְכָרָן אֵינוֹ תוֹפֵשׂ אֶת דְּמֵיהֶן. הַדָּמִים לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. לְפִיכָךְ אִם מְכָרָן תּוֹפֵשׂ אֶת דְּמֵיהֶן.
Traduction
Selon R. Aba, fils de R. Hiya b. Aba, voici la réplique des autres sages à R. Simon (qui admet la prévarication): même d’après toi qui attaches de la valeur à ce sang, s’il a été vendu un trésor sacré, le montant en est acquis au culte (et n’est plus sujet à la prévarication); il importe donc peu que ce soit l’objet lui-même, ou le montant (devant tous deux échapper à cette loi). Il est en opposition, à ce sujet, avec ce qu’a dit R. Eliézer: pour certains objets, il a été dit qu’il est interdit d’en tirer une jouissance, sans que l’on soit coupable à leur égard d’une prévarication; aussi, en cas de vente, le montant n’est pas acquis au trésor sacré; pour d’autres objets, qui sont dans les mêmes conditions d’interdit en principe, la vente entraînera l’acquit au trésor sacré. Ainsi (212)Ibid., 3, 4., des cendres provenant de l’autel intérieur ou du chandelier, on ne doit pas (en principe) tirer profit, sans qu’il y ait en ce cas une prévarication; aussi, en cas de vente, le montant n’est pas acquis au trésor sacré; pour le sang au contraire, qui est dans les mêmes conditions d’interdit relatif, la vente entraînera l’acquit au trésor (la règle de R. Aba n’est donc pas en vigueur ici).
Pnei Moshe non traduit
כך משיבין חכמים לר''ש. לדידך דקאמרת דמועלין בדם קדשי בדק הבית ומטעמא דר' בא דלעיל וכדפרישית והשתא אילו מכרן לדם קדשי בדק הבית שמא אינו תופס דמיהן דהא ודאי דמיהן נתפשין להקדש הן וא''כ לית בהו מעילה דלא שייכא מעילה אלא היכא דיצא מן ההקדש לחולין אבל הני מכיון דדמיהן נתפסין להקדש כל היכא דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו וא''כ מה ביניהן ומה בין דמיהן ואם דמיהן אין בהן מעילה הן עצמן הדם שלהן אין בו מעילה:
ופליג על ההיא דאמר ר' אלעזר. האי כללא דכייל ר' בא דכל שדמיו נתפסין להקדש לא שייכא ביה מעילה ולדידיה כל שאין בו מעילה דמיו נתפסין הן פליגא על הא דר' אלעזר דלדידיה לאו כללא הוא כדלקמיה:
יש מהן שאמרו לא נהנין ולא מועלין וכו'. כלומר מצינו שיש שאמרו בהן לא נהנין לכתחלה ולא מועלין בהן וכהאי דמייתי לקמיה דתנינן בפ''ג דמעילה דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין. לפיכך אם מכרן אינו תופס את דמיהן וכלומר הואיל ולא נהנין בו לכתחלה אינו תופס את דמיהן אע''ג דלית בהו מעילה ויש שאמרו בהן לא נהנין ולא מועלין וכגון הדמים ולפיכך אם מכרן תופס את דמיהן להקדש וכלומר הואיל ולית בהו מעילה אע''ג דאין נהנין מהן לכתחלה הרי דמצינו דלפעמים הולכין אחר דאין נהנין מהן ולפעמים אחר שאין בהן מעילה והאי לא ככללא דכייל ר' בא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source